אימרה שבועית:
לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם {ישעיהו כ"ו כ'}.
סטטוס שבועי:
בורא העולם ומנהיגו הוא הקובע את רצף האירועים בכל רגע ורגע. אמנם חוקי הטבע הינם יציבים וקבועים, ורק לעתים נדירות הקב"ה פורץ את מסגרותיהם כדי לחולל נס על טבעי, אולם גם בתוך מסגרת הטבע הקבועה, השגחתו הינה מדוקדקת ביותר. אם מאורע מסויים אירע דווקא ברגע זה, או אם מחלה מסויימת פגעה רק באדם זה ולא באחר, הרי זה משום שכך רצתה ההשגחה העליונה.
ניתן להתבונן ברצף אירועים אלו משני היבטים שונים. מחד, ניתן לחשוב שכל חוליה בשרשרת עומדת בפני עצמה, ארעית ובודדת. מאידך, ניתן לראות כיצד כל החוליות אחוזות זו בזו, יוצרות שילוב ובונות מערכת שלמה. המבט של המאמין הוא שישנו קשר בין המקרים, עם שילוב מיוחד ביניהם, וכמובן, עיתוי מדוייק להפליא, וממילא מבחין ביד העליונה המכוונת אותם. לעומתו, הבלתי מאמין אינו רואה את הקשר, ולגביו, כל פרט הינו מקרי, חסר משמעות כוללנית, אבק האובד בשולי היקום.
אדם שיתבונן במשקל הדברים וינסה להעריך את היקפם, את תזמונם ואת היותם קשורים לחוליות נוספות, לא יוכל להיוותר אדיש.
ציטוט שבועי:
מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער. אבל יש על מה לשמוח, יש עוד אומץ, יש עוד כח. {עלי מוהר}
סיפור שבועי:
'איתני הטבע..'
פעם אחת נקרא רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל לביתו של מושל המחוז, שביקשו לחוות דעתו בשאלה מה עדיף ממה: הטבע או כושר יצירתו של האדם? באותו מעמד היה גם הכומר המקומי שהביע דעתו שמעשי אנוש עדיפים על יצירת הטבע. הוא גם הביא סימוכין לדבריו מהשולחן הניצב לפניהם. הן בעבר לא היה זה אלא בול עץ חסר צורה ויופי, והנה בעזרת כשרונו של האדם ומלאכת כפיו הוא הפך להיות לשולחן מלכים, הדור ביופיו ומרשים בצורתו.
לעומתו טען רבי יהונתן, שאמנם האדם מסוגל לפעול בטבע ולהגיע להישגים מרשימים, אולם אחרי ככלות הכל, הטבע אינו משתנה. גם על השולחן המהודר חלים הכללים החלים על העץ, שכן גם הוא עלול להינזק בשריפה. למרות כל כשרונות האדם לא אחת הוא ניצב אין אונים מול איתני הטבע.
לאור חילוקי הדיעות הקוטביים שנתגלו, נתן המושל לשני הצדדים שהות של חודש ימים, כדי שכל אחד מהם ייערך כראוי, כדי להוכיח ולשכנע בצידקת טיעוניו.
מסופר שרבי יהונתן חזר לתלמודו, והענין נשכח ממנו. באחד הימים בהיותו שקוע בסוגיה סבוכה, הופיע עכבר שניתר אל תוך קופסת הטבק שעמדה פתוחה על השולחן, מיהר רבי יהונתן לסגור את המכסה, וכך נפטר מאותו מיטרד.
למחרת הגיעו לביתו שליחים שהיו אמורים להביא עימם את הרב, שכן הגיע מועד הוכחת הטענות. סגר רבי יהונתן את הגמרא, לבש את מעילו, שם בכיס את קופסת הטבק ויצא לבית המושל.
כשהגיע לשם הוכנס לטרקלין רחב ידיים בו נערכה סעודה מפוארת לרבי השלטון, כאשר במרוצת המפגש אמורות היו להינתן הוכחותיו של כל אחד מן הצדדים להצדקת טיעוניו.
לפתע הושלך הס באולם, בפתח ניצב מלצר לבוש בקפידא, כשהוא נושא מגש עמוס כוסות בדולח מלאות יין. הקהל שהתבונן ב'מלצר' זה החל להריע ממושכות, משום שהתברר שלא היה זה אלא חתול, שאולף להלך על רגליו האחוריות ולשמש כמלצר. הכומר בחר בדרך זו להוכיח את צדקת גישתו. כך הוכחה עליונות האדם על הטבע, ללא אומר ודברים נוספים.
מיד באותו רגע שלף רבי יהונתן את קופסת הטבק מכיס מעילו ושחרר מתוכה את העכברון הכלוא. בין רגע פרצה באולם מהומה רבתי, החתול – ה'מלצר' השליך מידיו את המגש, הכוסות התנפצו והיין נשפך לכל עבר, ויצא לדלוק אחר העכברון, כשהוא מדלג על פני השולחנות, מקלקל את הכיבוד ומותיר את האורחים נדהמים.
כהרף עין, ללא צורך בהוכחות נוספות התברר כי רבי יהונתן צדק בגירסתו - למרות מאמצי אנוש, הטבע נותר באיתנו.
פרשה שבועית:
פרשת ויקרא / 'נגיף נסתר'
"כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'... ועשה אחת מהנה" {ויקרא ד' ב'}.
מדוע מחמירה התורה ומחייבת את החוטא בשגגה להביא קרבן? הלא ברור לנו, שאילו היה החוטא מודע למעשיו, לא היה נכשל בהם. הרי בסך הכול אנו בני אדם שהטעות רובצת לפתחם!
לא מעשה השגגה בפועל הוא הגורם לחובה של הבאת הקרבן, כי אם המסתתר מאחוריו. המעשים שאנו עושים ללא משים וללא כוונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, הם הצומחים מעומק אישיותנו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת וההכרה. אדם עדין ומנומס באמת לא יקלל ספונטנית בשעה שמתנגשים במכוניתו מאחור. אולם אם בכל זאת, הוא לא התאפק, ובהזדמנות זו סינן קללה מפיו, הרי שעדינותו אינה כה מושלמת, כפי שהניח כל ימיו בשעה שסכר את פיו.
התורה מבקשת להקים חברה של אנשים הבריאים ברוחם - עד לרבדים הפנימיים ביותר. על כן היא אינה מוותרת בנקודה זו. היא דורשת מהחוטא בשגגה לעשות משהו בנידון כדי לנקות גם את סתרי הלב.
אמנם המעשה נעשה בשגגה, אך הוא מגלה כי בנפש שוכן החטא. המעשה הוא איפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, את פיתוליה ואת חסרונותיה. באמצעותו מתבונן האדם בשגגותיו ויודע מה עליו לתקן.
זאת ועוד, השגגה חושפת לא רק את העבר הסמוי, הטמון בלב. היא גם פותחת פתח לעתיד מסוכן מבחינה רוחנית.
מעשים רעים, אפילו אלו שנעשו בתום לב, משנים את הוויתו של האדם. הם שוחקים את מוסרו ועלולים לדרדרו למצב שלא היה מאמין כלל שאי פעם ייקלע אליו.
משום כך, מיד לאחר המעשה הראשון הסוטה מהמסלול הטוב, בטרם יתפתח התהליך השוחק, מביא האדם קרבן. קרבן המזעזע את אישיותו, עוקר טעויות, דמיונות שווא ומחשבות אוון ומשיב את האיזון המבורך אל לבו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב - שבת שלום - יהונתן גרילק
