אימרה שבועית:
יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק. {תוספות מסכת בבא קמא}
סטטוס שבועי:
עניין חשיבות חיי אדם הוא ערך נעלה מאד על פי היהדות. כל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש. כל בן אנוש צריך להבין ולהפנים שאוצר יקר מפז נתון לאחריותו. חייו האישיים, חיי הטפלים אליו ושאר הקרובים אליו, עלולים חס וחלילה להפגע כתוצאה ממעשיו או ממחדליו. אם יצליח להחדיר ללבו שהוא מופקד על היקר מכל, קיימת תקווה וציפיה שתחושת לב זו תביא אותו להתנהגות זהירה יותר.
ציטוט שבועי:
חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. {ויקטור פרנקל}
סיפור שבועי:
'מגיפה מצילת חיים'
ד"ר לזובסקי, ששמו המקורי היה Eugeniusz Sławomir Łazowski, נולד בצ'סטוחובה פולין בשנת 1913. ב-1939, כשפלשו הגרמנים לפולין, הוא היה רופא צעיר שאך זה סיים לימודי רפואה ושירת כרופא בצבא הפולני. אחרי שפרצה המלחמה, לזובסקי נשלח להתמחות מעשית בעיירה רוזוואדוב בדרום מזרח פולין, שבה חיה גם אוכלוסייה יהודית גדולה.
כשהגיע לרוזוואדוב, היתה העיירה נתונה תחת כיבוש גרמני ובשנות ה-1940 המוקדמות כבר היה בה גטו יהודי. ד"ר לזובסקי היה קתולי, ונאסר עליו בפירוש להעניק סיוע רפואי ליהודים. אך כרופא וכקתולי, הוא היה נחוש בדעתו לעזור להם ככל יכולתו, תוך התעלמות מהסיכון האישי שבכך. כמובן שלא הייתה כל אפשרות לעשות זאת בגלוי, ולכן היה להם ולו סימן מוסכם: כשנזקק יהודי לטיפול רפואי, מישהו היה תולה שטיח על שער ביתו של לזובסקי, שהיה סמוך לגטו, וכך ידע ד"ר לזובסקי שעליו להגיע בלילה לגטו, בחסות החשיכה, ולספק עזרה רפואית.
במהרה התברר שהמצוקה אינה רק נחלת היהודים, ושגם הפולנים זקוקים לעזרתו. פעם בא איש פולני אל ד"ר לזובסקי ואל שותפו, ד"ר סטניסלאב מטלוויץ. האיש נלקח על ידי הגרמנים לעבודות כפייה והיה אמור לשוב למחנה אחרי חופשה של שבועיים בקרב משפחתו. הוא היה אחוז אימה מהשיבה למחנה, אך ידע שאם לא יתייצב בחזרה, הוא ובני משפחתו ייאסרו ויישלחו למחנה ריכוז.
באותה תקופה, במקרה, ד"ר מטלוויץ עסק בחקר מחלת הטיפוס ואפשרויות הטיפול והחיסון כנגדה. הוא גילה שניתן להזריק לאדם נגיף מומת של זן טיפוס (Proteus OX19), מבלי שייגרם לו נזק ממשי – אך בדיקת הדם שלו תוביל לאבחנה שהוא חולה בטיפוס. הייתה זאת תגלית חשובה ביותר, שכן הנאצים פחדו במיוחד ממחלת הטיפוס ומהתפשטותה המהירה, וחוקקו חוקים שנועדו לאתר חולים איתור מוקדם כדי למנוע מגיפות. רופאים נדרשו לדווח על מקרים שחשודים כטיפוס ולשלוח דגימות דם למעבדות גרמניות כדי שיבדקו ויאשרו הימצאות המחלה, ובמקרה של תוצאה חיובית, היו כל מיני הליכים ונוהלים.
שני הרופאים הבינו שזכו בהזדמנות לעזור לא רק לעובד הפולני, אלא גם לכל האוכלוסייה היהודית ברוזוואדוב. המדיניות היתה כזאת: יהודים שאובחנו כחולי טיפוס נרצחו מיד, ואילו לא-יהודים הוכנסו להסגר. העובד הפולני הנואש שהיה אמור להתייצב במחנה העבודה, נהיה לשפן הנסיונות הראשון של השניים. ואכן, אחרי שהזריקו לו זן מוחלש של הנגיף, התוצאות של בדיקת הטיפוס שלו חזרו חיוביות, מה שאיפשר לו לדחות את שיבתו למחנה. בינתיים החליט השותף, ד"ר מטלביץ', לעזוב מפני שחשש שהנאצים יחשדו בו. ד"ר לזובסקי המשיך בתכנית לבדו. הוא הזריק ללא-יהודים שבאו אליו עם תסמינים דומים לטיפוס (כגון הצטננות או שפעת בטן) את החומר המוחלש, והבטיח להם שמדובר בתרופה מונעת. אחר כך לקח מהם דגימות דם ושלח למעבדות של הנאצים, ואפילו דאג שהזריקות יחקו דפוסים של מגפת טיפוס אמיתית. בתוך חודשיים, הסיקו הנאצים שמגפת טיפוס פרצה ברוזוואדוב והטילו הסגר על כל האזור. איש לא הורשה להיכנס – וחשוב יותר – לצאת. בשל האיסור לצאת, לא גורשו יהודי אזור ההסגר מהעיירה אל מחנות הריכוז וההשמדה.
כעבור זמן מה החלו הנאצים לחשוד, בעיקר משום שהבחינו שאף אחד לא מת מהמגיפה. קבוצה של רופאים וחיילים גרמנים נשלחה לרוזוואדוב לחקור את העניין. כשהגיעו, קידם את פניהם ד"ר לזובסקי בארוחה טובה עם שפע של אלכוהול, והבכיר מביניהם אכן השתכר ושלח את פקודיו לבדוק את החולים. ד"ר לזובסקי הכין מבעוד מועד את המטופלים בעלי המראה החולני ביותר להצגה בקליניקה. מחוסר נסיון ומרוב פחד להידבק, הסתפקו הרופאים הצעירים בנטילת דגימות דם ואלה הוכיחו את קיומה של 'המגיפה', בלי צורך בכל חקירה נוספת שהיתה עלולה לחשוף את תרמיתו של ד"ר לזובסקי. היהודים של רוזוואדוב – ומשפחתו של לזובסקי – ניצלו מגירוש וממוות.
בהמשך הרחיב ד"ר לזובסקי את פועלו ל-12 כפרים נוספים סביב העיר רוזוואדוב, וטיפל בהרבה יותר אנשים, ובכך הגדיל את מספר האנשים שעל חייהם הגן. אך בסופו של דבר בכל זאת גבר חשדם של הנאצים בו ובמגיפה המזוייפת, ושוב לא הסתפקו בביקור פיקוח קצר, אלא ביקשו לעצרו. למזלו, חייל גרמני הדליף וסיפר לו מבעוד מועד על ביקור הגסטפו, לזובסקי ומשפחתו נמלטו מהאזור, וכך הסתיימה הפרשה, אבל ההערכה היא, שבין 1939 ל-1942 ד"ר לזובסקי הציל את חייהם של 8,000 בני אדם מרוזוואדוב והסביבה, או אף יותר.
בשנת 1958 היגר עם משפחתו לשיקגו, אילינוי, והתחיל שוב לעסוק ברפואה. בשנת 1976 נהיה למרצה לרפואת ילדים באוניברסיטת אילינוי בשיקגו, שם עבד עד לפרישתו לגמלאות ב-1988. רק שנים רבות אחרי המלחמה נודעה פעילותו ההירואית של ד"ר לזובסקי ברבים. הוא לא אהב לדבר על חוויותיו מתקופת המלחמה, הן משום שהיה ענו מטבעו והן משום שחשש שמעשיו בעת המלחמה עלולים לסבך אותו. רק בשנת 1980 פרסם לראשונה מאמר שבו תיאר את מעשיו, ואחר כך, ב-1993, פרסם את הספר Prywatna Wojna (מלחמתי הפרטית), שזכה לתפוצה רחבה בפולין. כחלק מהעניין התקשורתי סביב הספר, בשנת 2000 שב לזובסקי לרוזוואדוב לצילומי סרט תיעודי על גבורתו בתקופת המלחמה, וזכה שם לקבלת פנים חמה וחגיגית שנמשכה שלושה ימים.
בגיל 92 נפטר ד"ר לזובסקי ביוג'ין, אורגון (16 בדצמבר 2016). יהי זכרו ברוך! {מתוך: אתר בית התפוצות}
פרשה שבועית:
פרשת צו / 'תפקיד (לא) מתאים..'
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" {ויקרא ו' ג'-ד'}.
ניקוי המזבח מן האפר הקרוי 'דשן', המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייבת להיעשות בבגדי קודש ("מדו בד ומכנסי בד"), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש.
אנו לומדים, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.
האדם, באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם ימנע מלעשותם, כי הם 'אינם מתאימים לו'. לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו. ובעצם האדם עובד את עצמו.
לכאורה, מצוות הרמת הדשן 'לא מתאימה' לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם.
לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!
משום כך באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו, שרק זה המוכן לעשות את המעשים 'הפחותים' ביותר, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה', הנאמן לתורה ולרוחה. כי אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש - מצוות!
אולם עדיין נותר להבין, מדוע יש צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים שחוקים דווקא?
וזו התשובה:
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את עבודת כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
"והוציא את הדשן" - יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.
תרומת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות רק חיקויו של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר, רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההישגים שכבר הושגו בעבר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק