כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת קרח

מעלות דת בקהילהפורסם: 18.06.20 , 11:32ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:

האדם יודע כל העולם כולו, ואינו יודע את עצמו.. {מאמר החכם}

סטטוס שבועי:

התנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים, אחת לשבוע, פותחת את הפתח אל נשמתו שלו. היא מעלה אותו בד בבד מעל העולם הטכנולוגי, מסחרי ובידורי, בו הוא נתון בששת ימי המעשה. היא מאפשרת לו בדיקה מאוזנת של חייו. עצם שבירת המעגל ליום אחד בשבוע, מעניקה לו את הפרספקטיבה לבחון חיים אלה על מרוצם המטורף אחר ההישגיות, ומאליה עולה בקרבו השאלה הנוקבת והמבריאה: העבודה והטכנולוגיה לקראת מה הם חותרים? מה היא המטרה אליה עלי לשאוף?

זו הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם - השבת השלום בנשמתו פנימה, ומכאן נפתח הפתח אל השלום עם הסביבה הקרובה עם הטבע ועם יוצרו.

ציטוט שבועי:

הדת היהודית היא היסטוריה, וממילא גם מורה דרך לעתיד. {שמעון פרס}

סיפור שבועי:

'אהבה במבט שני'

שנה שנייה בקולג'. אני נכנס לשיעור אנתרופולוגיה ואני רואה... אותה. אני רואה אותה והיא קורנת. היא ממש קורנת, אפילו יותר קורנת ממה שמציגים בסרטים. הלב שלי יודע שיש בה משהו, משהו נדיב, חם וטוב. גם לא הזיק שהיא הייתה יפהפייה.

התאהבנו. זה היה מסוג האהבות שמישהי רואה לתוך נשמתך ואתה רואה לתוך נשמתה מתוך פגיעות וקבלה מוחלטת. סוג האהבה שבו אתם מחוייבים זה לזה, מוכנים לסכן הכל זה למען זה ולהיות שם אחד בשביל השנייה (ולהיפך). סוג האהבה שבו, מתוך חוסר הביטחון שלי, כששאלתי אותה מה היא אוהבת בי היא אמרה, 'אותך'.

היא אהבה אותי בגלל מי שהייתי. היה זה סוג האהבה שריפא חלקים בתוכי שלא ידעתי שהיו שבורים. והיה קל להתעלם מהרב שיעץ לנשמות אומללות שכמותנו, שוויתרו על אימוני כדורגל אחר הצהריים בשביל להשתתף בשיעורי יהדות משעממים, שלא להינשא בנישואי תערובת.

להיות עם המשפחה שלה היה הקלה במובן מסוים. למשפחה שלה לא היה מטען ששמתי לב שיש למשפחה היהודית שלי – מן פסימיות כזו, חשדנות כלפי כל דבר, הטלת ספק בכל, מבוכה מסוימת. אביה החורג היה כומר פרסביטריאני. קרוב משפחה ניסה להזהיר אותי מפני הבעיות האפשריות בדינמיקה הזו, למרות שהוא מעולם לא אמר זאת מפורשות. הוא רק אמר פעם אחת משהו בסגנון, אתה מודע לכך שהאבא החורג שלה הוא כומר פרסביטריאני...

לא הייתי מודע לשום בעיה. לא מבחינתנו. היא לא האמינה באותו האיש. היא לא זיהתה עצמה כנוצרייה. שנינו האמנו בא-לוקים. ידענו אהבה.

אי אפשר היה להפריד בינינו. היו לנו הרפתקאות ביחד. כשהתחלתי את הסטאז' בהוראה, היא אספה אותי אחרי הלימודים. היא לימדה אותי נהיגה. היא באה ללוויה של סבא שלי. היא לימדה אותי לשחק קרוקט.

היו לנו את המקומות שלנו: הבריכה, המסעדה, בדיחות פרטיות, עולם משלנו שיצרנו יחד, עולם שבו ילדים בכל גיל עדיין רשאים לשחק, כיוון שכולנו עדיין ילדים, גם אם רוצים לקרוא לנו מבוגרים.

למרבה האירוניה, למרות היותנו ליברליים חסרי תקנה, באופן עקיף היא זו שעזרה לי להבין את ההגזמה במנטליות הליברלית שלי. כי אם אמריקה תמיד טועה, איך יכולה הייתה אמריקה ליצור את אותה שיטה ליברלית?!

התחלתי להתעניין יותר ביהדות. בגלל האופן שבו היא התייחסה אליי שאין שום דבר רע בלהיות יהודי, הרגשתי חופשי לחקור וללמוד יותר. היא ראתה שהיהדות גרמה לי אושר, מעצם העובדה שהיהדות הייתה דבר טוב. הדלקנו נרות ביחד כל שבוע.

הצעתי לה נישואין. היא אמרה כן. היא אפילו הסכימה שרב יחתן אותנו... כל עוד זו תהיה אישה (היא הייתה פמיניסטית).

הבעיה: איך נגדל את ילדינו?

היא לא רצתה שתהיה להם זהות דתית כלשהי. אני רציתי שיהיו יהודים באופן חד משמעי.

דיברנו ודיברנו על כך. אחרי כל פעם שהרגשתי שהענין סגור, התברר שזה לא כך. דיברתי עם רב. אתה חייב לענות על השאלה הזו: האם היא הדבר הכי חשוב בעולם כולו?

כן, בהחלט!

ועדיין...

זה לא הרגיש נכון. הרגשתי שמשהו לא נכון.

הלחץ לא הגיע מבחוץ, הוא הגיע מבפנים.

הלכנו לראות את ההצגה 'כנר על הגג' בתיכון המקומי, שם שימשתי כמורה מחליף באותה תקופה. הייתה לי הרגשה מוזרה בסוף ההופעה, כשהשחקנים כבר שוטטו בעליצות ברחבי האולם בתלבושותיהם הנוסטלגיות. כשראיתי אותם בזקניהם המזויפים, חשתי אי נוחות כשבמוחי צצה המחשבה: במקום של העמדת פנים אתה יכול להיות יהודי. בשביל הכיף. זה מקום בטוח. אתה יכול להיות יהודי. אבל בחוץ לא?

שאלתי אותה: אם הייתי מחליט לחבוש כיפה, האם היית מרגישה עם זה בנוח?

לא, אמרה.

ואם הילדים שלנו ירצו?

כן, היא אמרה.

היינו על מסלולים נפרדים ולמרות שרציתי נואשות לעצור, לא יכולתי. מי רוצה לעזוב את האדם שהוא הכי אוהב בעולם? לא אני. ההרגשה שחלק גדול וחשוב מאוד בתוכי עומד להיסגר, היתה בלתי ניתנת לשינוי. זה לא היה הגיוני מבחינתי, כיוון שחשבתי שכל אחד יכול לבחור לאיזו דת הוא רוצה להשתייך. חשבתי, גם אם באותה תקופה המחשבות היו מנוסחות במוחי במילים אחרות, שדתות שונות הן פשוט אותה גברת בשינוי אדרת – שיש אמת אחת ושמדובר רק בביגוד שונה שבוחרים. אמנם במובנים מסוימים זה נכון, אך לא הבנתי שגם אם לדתות שונות יש הרבה מן המשותף, יש ביניהן גם חילוקי דעות עקרוניים ומהותיים.

חשבתי שהרעיון של נשמה יהודית הוא רק דרך של גזענים ליצור חלוקה בין אנשים. אבל איזו דרך אחרת הייתה לי להסביר את העובדה שרק דברים יהודיים הלהיבו אותי ושהיה לי צמא אדיר ללדעת יותר? כיצד יכול היה העצמי הרוחני-אך-לא-דתי שלי להסביר שמשהו חסר ושהחוסר הזה יכול היה להתמלא רק על-ידי לימוד תורה, בגלישה באתרים בנושא יהדות, או בשאילת שאלות בנושא רוחניות ונשמה?

הייתי מתמלא בהתלהבות בלתי מוסברת מלמידה על דברים יהודיים. אף הרגשתי אושר לראות בתי כנסת בצד הדרך. זה שיגע אותי: חשבתי שאני יכול לבחור מה הנשמה שלי רוצה.

מתוך תקוות שווא שהיא תרצה להצטרף אליי למסע אל היהדות, שכנעתי אותה לבוא איתי לבית כנסת קונסרבטיבי לתפילת שבת בבוקר. הספסלים הריקים ברובם והסידורים הישנים, הזכירו לי קצת את בית הכנסת שבו עליתי לתורה בבר-המצווה שלי. הופתעתי מכמות הרגש שהציפה אותי באותו יום. זו לא הייתה הרגשה של נוסטלגיה, של מוכּרוּת או משהו שדמה לזיכרון שהיה לי. הייתה זו ההרגשה של הגעה הביתה, לבית שמעולם לא הכרתי, ולגלות שהוא בעצם שלי. היה זה כמעט כאילו הבימה, החזן, הרב, ספר התפילות, טקס התפילה – הם קרובי משפחה יקרים שאני רוצה לשהות במחיצתם.

לא היה זה רגע רציונלי - הייתה זו בחירה של הלב. היה זה כאילו א-לוקים מושיט לי את ידו ואומר, כן, הֱיה היהודי שאתה.

לא רציתי בכך, אבל הנשמה שלי ידעה טוב יותר.

בעולם המתקדם שלנו, שבו מקבלים ומכילים את כולם כמו שהם, עדיין היו לנו את אזורי הנוחות שלנו והגבולות שלנו. היא אהבה אותי ונתנה לי את הכוח להתבונן פנימה ולהיות מי שאני, יהודי שלא רצה לסגור את היהדות שלו בתוך קופסה.

כשביטלתי את האירוסין וביקשתי את סליחתה, היא אמרה לי שאני לא צריך להתנצל על מי שאני. היא אהבה אותי על כך שהייתי אני והיא רצתה שאהיה מי שאני. שברון הלב היה קשה מנשוא ובה בעת הייתה בי תחושה של שלמות. ידעתי שהבחירה שלי הייתה נכונה.

כל מה שאני תורם היום לעולם היהודי הוא בזכותה.

לסיפור הזה יש סוף טוב. אחרי שבע שנים של חיפוש רוחני מתמשך, הפכתי להיות יהודי שומר מצוות, ופגשתי והתחתנתי עם האישה המדהימה שנועדתי להיות איתה.

האהבה אוהבת גבולות. האהבה חוצה גבולות. האהבה מאחדת. האהבה מאפשרת לנשמה לפרוח. אם למדתי משהו אחד הרי הוא זה: אהבה היא מתנה מא-לוקים. אנו כאן כדי לאהוב כל אדם ואנחנו כאן כדי לעשות זאת היטב. אני עדיין לומד... {מתוך אתר: אש התורה}

פרשה שבועית:

פרשת קרח / 'טיפול בהלם'

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" {במדבר ט"ז ל"א-ל"ד}.

הרגע ההוא היה רגע נורא. הרגע בו בלעה האדמה את קורח ואת עדתו. הייתה זו התרחשות דרמטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו. בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין. בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל. מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן. כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד יפול דבר.

עתה - הכול נגמר. העם כולו עמד והביט בעיניים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח ומכל הנלווים אליהם. עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

אך עצם ההתרחשות המאורעות הטרידה את המפרשים. לכאורה, היתה כאן סטייה רדיקלית מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן, שגם משה רבינו, אוהב ישראל הגדול, דרש את מיצוי הדין במקרה זה? מדוע חטא קורח ועדתו היה חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן - תקיפותו כה גדולה?

הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם - לא ה' שלחני" {במדבר ט"ז כ"ח-כ"ט}. חטא זה שונה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסויימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם - יחזור המצב הרוחני לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.

במעשיו גרם קורח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה. זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שקורח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי. ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח. מדובר היה בניתוח קשה שהציל את העם מבגידה בשליחות האלוקית.

{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק