אימרה שבועית:
אין חכמתו של האדם מגעת - עד מקום שספריו מגיעים. }רבי יצחק קנפנטון{
סטטוס שבועי:
שבעת השבועות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר יום מהמניין. נדרש מאיתנו ניצול עד תום של ימים אלו. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו.
ציטוט שבועי:
עלינו להבטיח את הזהות של היהודים ישראלים בתפוצות, ולהבטיח כי הנכדים שלהם יהיו יהודים. {נתן שרנסקי}
סיפור שבועי:
'לך ירושלים..'
היה עימנו הקפיטן איזאק בן משה דוידוב, אשר שוגר אל הדיוויזיה שלנו כמדריך של הצבא האדום. יליד קווקז, שם התגוררה משפחתו שנים ארוכות, הוא עצמו לא ידע מאיזה זמן משפחתו חיה בקווקז.
בשיחה אינטימית של כמה כוסיות, כשישבנו בבקתת עפר בחזית הקדמית באזור קיברצה סיפר, שהוא זוכר מה שסבו היה תמיד אומר: 'לשנה הבאה בירושלים'.
הוא אפילו לא ידע מה פירושן של המילים האחדות האלה, אבל אחרי כוסיות אחדות פרץ בבכי ואמר בגאווה: מאיור פיודור מויסייביץ', אתה יהודי מפולין, ואני יהודי מרוסיה. אולי אתה תסביר לי את המילים האחדות האלה. נולדתי באווירה קומוניסטית, ואני רק זוכר שסבא וסבתא היו מדליקים נרות בשבת והיו הולכים להתפלל, וכי היו צמים בימים מסוימים. עכשיו, אחי היקר, אתה רואה שהיטלר רוצה רק את אחינו ואחיותינו. ספר לי קצת על עמנו, העם היהודי, ובראש וראשונה מה פירושן של המילים האחדות האלה?
ראיתי דמעות בעיניו. הוא עמד ורעד. אמרתי לו: שב קפיטן, אספר לך על הכל ואסביר לך את משמעותן של המילים האלה.
בשיחה קצרה אך אינטימית מאוד הסברתי לקפיטן דוידוב מה פירושן של המילים האלה שהיהודים לא שכחו אותן מעולם מאז חורבן בית המקדש והגלייתם מירושלים. מיד אפשר היה לראות שינוי על פניו של דוידוב.
הוא קם ממקומו, תפס אותי ואימץ אותי לליבו ופרץ בבכי בקול: מיאור, אני אחיך, אלחם ואשלם להיטלריסטים בעד דמנו. דם אחינו, אחיותינו, אבותינו ואמותינו. אנקום ככל שאוכל.
{אפרים ויכסלפיש – לוחם יהודי בצבא האדום}
פרשה שבועית:
פרשת בהר – בחוקותי / 'מדינת הלכה'
"וכי תשיג יד גר ותושב עמך... ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר. אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו... וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל..." {ויקרא כ"ה מ"ז-נ'}.
התורה קובעת כללי התנהגות לימים שבהם שוכן כל עם ישראל - איש תחת גפנו ותחת תאנתו בארץ האבות. אלו ימים שבהם נישא בית המקדש על ראש ההרים בירושלים, חוק התורה שולט ללא מצרים ומעצב את אורחות חייה של האומה. המדינה היהודית היא נושא לכבוד ולהערצת העמים, והנכרי התושב בה כפוף, כמובן, למערכת החוקים הדתית שלנו.
מערכת חוקים זו עצמה מאפשרת לנכרי לקנות בכספו, ללא הגבלה, עבד מקרב עניי הארץ היהודיים.
אכן, ליברליות למופת שנקבעה בדורות עברו, עת היו הזרים, ברוב מדינות העולם של אז, משוללי זכויות.
במדינת ההלכה יכול הנכרי לדור באין מפריע. יכול הוא לעסוק בה במסחר, בחופש כלכלי מלא, להתעשר, ואף לקנות לעצמו עבדים יהודים שישרתוהו. עלינו לזכור שקנייה זו עומדת בניגוד לאינטרסים של העם, התובע מבניו נאמנות לתורה ולמסורה. עם זאת, למרות הסכנה המוחשית לרוחו היהודית של העבד הנמכר, אין התורה פועלת בשרירות כדי לבטל את הקנייה. העסקה מעוגנת בחוק, ואין מופעלים נגדה צווי הפקעה. זכותו של הנכרי לעשות שימוש בכספו - מוגנת. מתברר, שבתורה נשמרות זכויות האזרח של הזר.
אך ליברליות זו אינה תוצאה של אדישות התורה למצב שנוצר. ההיפך, הפרשה מפעילה את כל סמכותה הרוחנית לעורר את בני עמו היהודים של העבד לפעולה מהירה. היא דורשת מהם מאמץ עליון כדי לחלץ את הנמכר מידיו של נכרי, ומדברת על אמצעים כיצד לפעול:
"אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" {שם כ"ה מ"ח}.
כצעד ראשון, מזהירה התורה את העם מפני הפיתוי לפעול בדרך הקלה. זו הדרך שבה צעדו כמעט כל משטרי הרוב בארצותיהם. כלומר, ניצול הכוח והשררה כדי לכפות על המיעוט האתני הזר את רצונו של הרוב. הפסוק מדגיש שלא באמצעות צווי הפקעה למיניהם מביאים גאולה לעבד. לא על ידי מערכת חוקים שתמנע את האפשרות של קניית אזרחים יהודים על ידי נכרים, או ביטולן בדיעבד של עסקאות כאלו אם נעשו, תשחררו מיד הנכרי. לא בכל אלו, כי אם בעשיית מאמץ לפדותו מידיו בכסף מלא. איספו כסף, אומר הפסוק, שלמו לנכרי את המגיע לו! עשו זאת מהר, בטרם יושפע העבד מאורחות חייו של אדונו וידרדר מבחינה מוסרית.
למרות ההתלהבות שבקיום מצוות פדיון שבויים, הזהרו! זכרו את היושר ואת האמת, שחוק התורה דורש מכם. על כן, כדי לבסס תביעת יושר זו כאן ועכשיו, מוסיף הפסוק את המילים הבאות:
"וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל" {שם כ"ה נ'}.
אל תעקוף את הנכרי, אל תערים עליו ואל תרמה אותו. אל תכפה עליו פיצויים סמליים במעטה חוק כלשהו, ש'נתפר' במיוחד כדי להתגבר על הבעיה שנוצרה. עליך לשלם לו את מלוא התמורה המגיעה לו.
הפרשה, מסדירה את אורחות חיי העם בארצו וקובעת את סדרי העדיפויות המוסריות בחיי הכלכלה במדינת ההלכה. זו התמונה שציירה לנו, למען נדע מהו אופי החיים שהיא חותרת להגשים, ומהו היחס לאדם הזר הדר בקרבנו - בעולם מושגיה שלה.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק