אימרה שבועית:
לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב-אות. {זכריה ד', ו'}
סטטוס שבועי:
התנ"ך איננו ספר היסטוריה אלא ספר ההשקפה היהודית וההדרכה המעשית כיצד לחיות כיהודי. אגב מטרתו העיקרית, הוא מספק מידע היסטורי ותרבותי, אשר בדרך כלל מאושש על ידי הארכיאולוגיה. התנ"ך הוא ספר לימוד מוסרי המסביר לנו את הכוחות הפועלים בהיסטוריה כדי שנוכל ללמוד כיצד עלינו להתנהג במצבי החיים השונים. לכן, קריאתו היא הדרך הטובה ביותר ללמוד על הדפוסים הפועלים בהיסטוריה. אם מבינים אנו כי המטרה שלשמה אנו לומדים היסטוריה היא כדי ללמוד את לקחיה, אזי ללא ספק נקדיש תשומת לב מיוחדת למאורעות המתוארים בתנ"ך.
ציטוט שבועי:
אם יתבקשו לתת רשימת אנשים אשר הותירו את החותם הרב ביותר על הגות העולם המודרני, יציינו אנשים משכילים רבים את פרויד, איינשטיין, מרקס ודרוין. מארבעה אלה, רק דרוין לא היה יהודי. בעולם בו יהודים מהווים רק אחוז זעיר מן האוכלוסייה, מהו סוד התרומה של היהודים להיסטוריה של התרבות המערבית, בלי שום יחס פרופורציוני למספרם? {ארנסט ואן דן האג - סוד היהדות}
סיפור שבועי:
'השמש שלא שקעה..'
השמש שוקעת. השמיים הם בצבע ארגמן ומזג האויר מושלם. אני עומד 200 מטרים בתוך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, לצד סבי, הווארד קליינברג. עבורו היה זה יום מתיש במיוחד מבחינה רגשית ופיזית. בעודנו מתקדמים לכיוון היציאה ממקום כואב זה, אנו נתקלים בקבוצה של 25 בני נוער ושישה מבוגרים מלווים.
הקבוצה היא מקזבלנקה, מרוקו. יש עמם מתרגם לצרפתית. סבי מחייך אליהם. חיוכו מעורר את סקרנותם. ניצול? שואל המתרגם. לאחר שנתקלנו בקבוצות רבות במהלך הטיול שלנו, היה לי ברור שבני הנוער האלה ממרוקו מעולם לא פגשו ניצול שואה, וכנראה מעולם גם לא שמעו ניצול שואה מדבר. סבי שולף את ה'תעודות' שלו – המספר המקועקע על זרועו – עדות לשהותו במקום זה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.
תוך רגעים ספורים הם מרותקים לחלוטין לסיפור ששמעתי כבר פעמים רבות בעבר. איש הביטחון שלהם מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר הזמן – הם חייבים לעזוב במהירות. ועדיין, ברור לי שהקבוצה הזו לא הולכת לשום מקום לעת עתה.
המתרגם עושה כמיטב יכולתו כדי לשמור על קור רוח, ובינתיים, השמש מתחילה לשקוע.
רובם של אלפי המבקרים באושוויץ כבר חזרו לאוטובוסים שלהם. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, איש שעבר את הסבל הנורא ביותר שיכלו החיים להטיח בו, עדות חיה למה שלא ניתן להעלות על הדעת, אך הנה הוא 'מתמהמה', במובן מסוים, במקום שממנו חיכה בכל מאודו לברוח. האירוניה כאן ברורה לי.
עדותו נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו אותו ואלפי אחרים ברכבת ליעד ידוע לשמצה זה. הוא מתאר את הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המראה המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. זה היה בספטמבר 1943.
הוא מספר על החוויה המחרידה של כניסה ל'מקלחות' בידיעה שזהו, זה הסוף. ופתאום את תחושת האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו מים זורמים, במקום גז.
הוא רוצה שהם יבינו עבודת כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. הוא מתאר כיצד השתמש בשק בטון ריק בתור ז'קט ארעי, כדי להתגונן מפני הכפור. תפריטו היומי היה פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי שלא הכיל כמעט שום רכיבים מזינים. ללא ספק הוא היה מת במחנה זה, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה במקום אחר, ואז הוא נשלח למחנה בשם מאוטהאוזן, באוסטריה.
מדי לילה במאוטהאוזן, אחרי יום עבודה מפרך, הוא וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג אל המקלחות הקרות. שגרה זו חזרה על עצמה במשך 30 ימים, עד שהם שוב הועלו על הרכבת והובאו ליעד האחרון שלהם: ברגן בלזן.
כשסבא שלי מגיע לחלק האחרון בסיפורו, המתרגם נושם עמוק. הוא מספר לקבוצה על מקום שאין בו מזון, אין בו היגיינה, אין בו עבודה ואין בו תקווה. זה היה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.
ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את ברגן בלזן. אולם בשלב זה, סבא שלי כבר היה גמור. לא נותר בו עוד כוח פיזי או כוח רצון נפשי להמשיך להילחם. הוא נשכב לצד ערמת גופות וחיכה למוות.
הוא ציפה שהמוות יגיע במהרה, אולם אז קרה משהו מוזר. 'קולות נשיים ריחפו מעליי', הוא מספר. נערה צעירה התחננה בפני שתי נשים מבוגרות יותר, שתצלנה אותו. האחרות היו ספקניות. אם הוא לא מת עדיין, אין ספק שימות בקרוב. אולם הנערה התעקשה. בסופו של דבר היא שכנעה את האחרים לגרור אותו אל חדר שננטש לאחרונה על ידי קצינים גרמניים, שם ניסו הנשים להזינו ולהשיבו אל החיים.
הווארד היה חולה מאוד וידע שהוא צריך רופא. אך עוד לא היו רופאים בסביבה, כיוון שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. הוא מספר לקבוצה כיצד יום אחד התעורר ולא ראה איש בחדר. הוא החליט לזחול החוצה אל הכביש. למרבה המזל, רכב צבאי הבחין בו ולקח אותו לבית חולים, שם הוא קיבל טיפול רפואי. הוא נשאר שם שישה חודשים. כשהשתחרר, שלוש הנשים נעלמו מזמן.
מספר חדשים לאחר מכן, הווארד קיבל מסמכים והגיע לקנדה. בטורונטו הוא התאחד מחדש עם ארבעת אחיו שהיגרו לפני המלחמה. הוא מצא עבודה, למד לדבר אנגלית והחל לבנות מחדש את חייו.
לאחר תקופת זמן, הוא גילה שאותה נערה צעירה שהצילה את חייו, ננסי, גם כן עשתה את דרכה לטורונטו. הוא היה להוט להודות לה באופן אישי, ואכן קנה זר פרחים והלך לבקרה. שניהם מצאו חן זה בעיני זה. שלוש שנים לאחר מכן, במרץ 1950, הם נישאו. הוא מראה להם תמונות. 66 שנים לאחרים מכן, והם עדיין שומרים על הגחלת.
בני הנוער והמלווים נמצאים במצב של תדהמה מוחלטת. הם פגשו ניצול שואה, שחלק עמם את אחת העדויות המצמררות והמדהימות ביותר שישמעו אי פעם. הם מתחילים להריע, לרקוד ולשיר עם ישראל חי, והווארד מחייך את החיוך שהפך לסימן ההיכר שלו שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.
השמש שקעה מעל אושוויץ, אולם היא לא שקעה על העם היהודי ובהחלט לא על סבא שלי, הווארד קליינברג. {אדם סמואל. מתוך אתר 'אש התורה'}
פרשה שבועית:
פרשת נח / 'אקולוגיה רוחנית'
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ…" {בראשית ז', י"ז}
מה קרה?
מהן הסיבות, שגרמו למי המבול לשטוף תבל כולה, ולהכחיד את כל החי – את האדם ואת הבהמה, את החיה, העוף והרמש?
ובכן, המיתוסים מדווחים על סכסוכי אלים וזעפם. מסורות קדומות אחרות תולות מבול זה במחזוריות חוקי טבע לא נודעים. חוקרים, שסיפורי המבול גירו את דמיונם, העלו השערות אין-ספור: מתיאוריות בדבר הרי קרח שגיאים, שנמסו לפתע, בעטיין של סיבות עלומות, ועד לאפשרות, שציר העולם עצר, משום מה מסיבובו המהיר, ויצר בכך תנאים להתפרצות המים האדירה, שהשמידה את היקום…
ואילו המקרא מדבר על חטאת האדם, על מחשבותיו, שהיו "רק רע כל היום" {בראשית ו', ה'}, על "כי השחית כל בשר את דרכו" {שם שם, י"ב}, ורואה בהם את הגורמים הישירים לשינוי הגיאולוגי שהביא את השואה על האנושות כולה.
בכך מדגיש המקרא פעם נוספת את הידוע לנו כבר מפרשת חטאו של אדם הראשון: קיים קשר אמיץ בין מעשי האדם לבין יכולת קיומו של היקום. האדם מכתיב בהתנהגותו המוסרית, לא רק את גורלה של החברה האנושית, כי אם גם את המתחולל במערכותיו הפיסיקליות של העולם. זוהי תלות רוחנית, חוק אקולוגי מובהק. חוק זה הוא אחת מאמונות היסוד, השקועות במקרא מתחילתו, ומודגשת היטב בבקשתו של האלוקים מן האדם הראשון:
'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחים הן! וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (מדרש קהלת רבה ז').
קול זה, שהושמע באוזני האדם הראשון, מהלך בתנ"ך כולו. קול, האומר, כי גורלו של העולם הופקר בידי האדם, לשבט ולחסד. הוא קורא לערנות האדם. שכן אם הוא מקלקלו, אין מי שיתקן אחריו.
וסופו המר של דור המבול יוכיח.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
